"מנדלסון התיישב והתחיל לפרוט על הזין".
כמובן אני לגמרי מודה שזו פתיחה בלתי הולמת, שעשויה להרחיק ממני כמה קוראים חסודים, (או שמא את כולם), קונספט קצת בעיתי, לו משום שה "כולם" הזה אינו עולה על תריסר, וזה לא הרבה לפי כל קנה מידה, אפילו של משרבטי המקלדת, לכן, כבר בשלב הזה אני עוצר ושוקל לפתוח כך:
"חמוטל התיישבה והתחילה לפרוט בנבל".
זו ללא ספק פתיחה הרבה יותר מוצלחת. היא יוצרת אווירה שמימית משהו בזכות הנבל, עם קורטוב של ישראליות תנ"כית, בזכות השם חמוטל, (בת ירמיהו מלבנה), אף כי הוא עבר מן העולם ולא משתמשים בו עוד, למרות שלפי כמה גרסאות, צאצאיה, שושלת בית דוד הם, אלה שמשלו ביהודה בזכות הצהרת כורש, שאיפשר את שובם של הגולים מן המזרח לארץ הקודש.
ללא ספק הישג מרשים לאישה בתנ"ך, שפועלה מתומצת באקט הזה בעיקר , להעמיד צאצאים, ובמעשה שקודם לו.
אולם יחד עם המידע הזה, אותו העליתי מנבכי אנציקלופדיה מכוונת כלשהי*, שנכתבה באופן אישי על ידי רבנית אחת, שלא למדה כהלכה את התורה הזאת של כיצד להעביר אינפורמציה לזולתה, בדרך שגם תובן על ידי אי מי, מצאתי, שהיא חוותה לא מעט טרגדיות בחייה, (חמוטל כמובן, אין לי שמץ מושג איזה חיים היו לרבנית).
כך רצחו את נכדיה לנגד עיני בנה שעיוורו אחר כך, מה שאומר בעיקר, שחארות לא נהינו רק עכשיו, והמידה הזאת לא הייתה חסרה לנו גם בימי קדם.
"לביאה בין אריות רבצה בתוך כפרים רבתה גוריה", כך מתאר אותה הנביא יחזקאל, (זה שחזון העצמות היבשות שלו, מייקר במידה רבה את עלויות הבניה בארץ), בנישה מאוד ספציפית של ההגנה על צאצאיה, שלא צלח כאמור, כי בעת הזאת, היו מחסלין כל ילוד אישה שהיה מסכן את האספירציות הפוליטיות של מאן דהו, חזק מספיק, כדי לנהוג כך.
וכאן במאמר מוסגר, אומר כך: לא הייתי מתנגד, שאלה של היום גם יעשו זאת, (לא לצאצאים אלה לקולגות).
אופס, שוב פליטת מקלדת בלתי תקינה פוליטית, אולם מאוד קונסטרוקטיביות, כי אני די משוכנע שאילו היינו מעלימים בדרך כל שהיא את כל הפוליטיקאים שלנו, היה סיכוי יותר מטוב לשרוד דור או שניים. (וגם זה יחשב כבונוס במציאות של מחר נניח).
וכאן המקום להזכיר את סופה של חמוטל, בניכר, כי לפי הכתובים היא הוגלתה כבר בגל הראשון של הגולים, שניים לפני פשוטי העם ולפני חורבן הבית.
ולפני שנזנח את חמוטל ונניח לה לנגן בנבל, (אילו הייתי עוסק בדרמה, אין ספק שבתמונה האחרונה בטרגדיה על חייה, הייתי ממקם אותה בחלון של ארמון בבבל, מנגנת בכלי הזה, מנגינה נוגה כלשהי, שהיה בה רמז על מה קורה לחברים שקופצים מעל הפופיק), אומר רק כך, כי הפיאסקו של הרציחות בעת הזאת, נגמר ברציחתו של אחד גדליה, שר בממשלה של העם הזה בעת ההיא, מתון, ודוגל בפשרה עם הכובש הבבלי, (פויה לגמרי, ולמרבה הפרדוקס, דמות מוערכת על ידי הימין הקיצוני שלנו, שצמים לכבודו או לפחות טוענים כך), הוא אף מונה למושל מטעמם של הבבלים, עד יעבור זעם.
אולם טיפוס אחד, שמו נתניה, חשב קצת אחרת, הרג את גדליה, והביא לחורבן הארץ. (יש גרסה שהרצח בוצע רק בהשראתו של נתניה, אפשר שהוא רק עמד בעת ההיא על מרפסת וצפה בו עם חיוך שרמנטי).
ואחרי שנברנו קצת בתולדות העם הזה, (ולי יש הרגשה, שבכל נבירה, תחושת הדה-ז'וו בלתי נמנעת), נחזור למנדלסון, כי דווקא בו ובעתיד שלו, שמא צאצאיו, טמונה תקווה קלושה לגאולתנו.
במעבר חד, (כמו שאומרים בחדשות, בעת שעוברים מתמונות של קרבן רצח, נניח לאייטם שסוקר את הכנסותיה הבלתי צפויות של ג. יפית וכלתה היפה פחות), נעבור לדמות שבו פתחנו.
המעבר הזה פורס בפנינו עולם ומלואו של אפשרויות, כי כמו שחמוטל פסה מן העולם, מנדלסונים, אמנם במסורה, עדיין יש כמה למרות זאת, (מבטיח לבער את ה"למרות" וגם את ה"זאת").
משה מנדלסון, או בנו של כותב הסת"ם, מנדל, היה לחלוץ האפיקורסים, שהצליחו לשלב בין מעשה והלכה, או בעיקר ההפך ממנה.
הוא אחד הראשונים מבני העם הזה, שהתחיל לחשוב שאפשר קצת אחרת וזה סוג של הארה איוריקית, אם ניקח בחשבון שהוא עשה זאת בתחילת המאה ה – 18.
חייו של יהודי בעת הזאת, היו חרא חיים, ואין מטיב משקספיר לתאר עד כמה הם כאלה. הלא אפילו היהודי המשוקץ, שיילוק של ליטרת הבשר מוונציה הקסומה, מקונן על צבע דמו, שהוא אדום כמו של גוי, וייגר בקצב דומה, אם ידקרו אותו, וזאת למרות ואולי בשל כספו, שלא חסר לו.
אולם מעלליו ממש לא מעניינים כאן, כי שאלת הסיבה והמסובב בעניין הזה, (של האנטישמיות), היא סוג של תאוטולוגיה, או שאלה ששואלים יצורים כמו הספינקס, ואת התשובה יודעים רק אודיסאוס קרי הומרוס וגם זה לא עוזר להם, (ראו איך הסתיימו חייו של אודיסאוס נניח).
לעומת זאת, הסיום של משה מנדלסון נראה מבטיח.
האיש הזה, לוקח על כתפיו את תנועת ההשכלה היהודית שהחלה בזכותו, עם מעט עזרה מחברים כמו שפינוזה, שקדם לו בהרבה ודיבר על דברים שונים לגמרי, בעקרו על תורה שרואה את האל כחלק מעולם המציאות ולא ישות חיצונית לה, כלומר ראיה פנתאיסטית לעומת טרנסצנדנטית, שעוזרת למנדלסון בעיקר להבין שאפשר לחשוב מחוץ לקופסא ולהשתחרר מכבלי ההבלים של מסורת ובלה בלה של פלפולים ריקים מתוכן, שהיו עיקר העסוק האינטלקטואלי של העם הזה לפניו ושל רבים מדי גם בימים אלה.
מנדלסון בחור חכם, לא רק בעיני, או בעיני היהודים שיצאו מן הארון, (הקודש במקרה זה, לא של אוחנובסקי), במאה ה – 18, אלא גם בעיני הגויים, שקבלו אותו כשווה להם, לפחות מן הבחינה האינטלקטואלית.
הוא הראשון בשושלת של אינטלקטואלים יהודים, ששמרו על יהדותם תוך ניסיון לשלב את דתם ואת האוחזים בה, בסביבה התרבותית הליברלית המתפתחת של אירופה.
בזכותו, פעלו וכתביו, זכו היהודים באמנציפציה, והפכו בסופו של תהליך לחלק אינטגראלי משפיע למדי במהפכה הליבראלית שהתפשטה בעולם המערבי וגיבשה את עיקרי אמונתה בסעיפי מגילת העצמאות האמריקאית והניחה את הבסיס למהפכה הצרפתית, זו שלמרות שהפכה למרחץ דמים בלתי מבוקר, בה אבדו את ראשם המהפכנים עצמם כמו האצולה, המלך ומלכתו הנפקנית גם, הניחה את היסודות לעולם שוויוני, משוחרר מכבלי הדוגמה הדתית שמתרכזת באדם ולא בבורא שמעת זו ואילך מותר היה להטיל ספק בקיומו, בלי להישרף באש הגהינום או זה הארצי יותר של האדון טורקוומדה.
אולם מנדלסון, מה לעשות, נולד בגרמניה, (או מה שהתפתח לגרמניה מהרבה נסיכויות שהיו בטריטוריה הזאת עד כמאה שנים לאחר מותו). השפעתו נודעת באירופה המערבית וחילחלה לאט גם לארצות מזרח אירופה, אולם אין לו, בשום עת, השפעה על יהדות המזרח, זו של צפון אפריקה ומזופוטמיה.
הקהילות הללו חיו בעולם מנותק מן החוויה האירופית והיו כפופים להלכות המקום והמוסד הרבני הייחודי שלהם, שהתאים את עצמו בתבונה רבה למנטאליות של המארחים וסף הסבלנות שלהם, שהייתה, כמו באירופה, המפתח להישרדותן בקרב הגוים.
תנועת ההשכלה היהודית היא חלק בתנועת ההשכלה האירופית, היא צמחה במקביל לה והתקיימה והתפתחה בזכותה. ללא ההזנה ההדדית של שתי התנועות, ספק אם היה קורה דבר בקרב יהדות אירופה, ומרביתם היו נשארים ללא שינוי, כפי שעשו זאת כמה קהילות שקיימות עד היום, כמו נטורי קרתא ועוד חצרות של חסידויות איזוטריות, שאילו גורל עמנו הופקד בידי רבניהם, היינו עדיין יעד לגירוש כפי שזה קורה בימים אלה לצוענים בצרפת נניח.
למרות התנגדותו הנחרצת של מנדלסון לכל אספירציה למולדת היהודית או ללאום יהודי, ללא פעלו, ספק אם התנועה הציונית הייתה קורמת עור וגידים והייתה לתנועה הפוליטית חשובה בקרב היהדות האשכנזית לקראת סוף המאה ה - 19.
תנועת ההשכלה היהודית חיונית לצמיחת הציונות ואין ציונות בלתה.
אולם תנועת ההשכלה צמחה בקרב היהודים האשכנזים, ליהדות המזרח אין חלק בה, כפי שמאוחר יותר, הציונות שצומחת מתוכה, היא תנועה אשכנזית אירופית, ללא קשר לקהילות המזרח, ששם, גם אם היו אספירציות לציון, הן התבססו על ראיה משיחית ולא על יסודות של תנועה לאומית, שהיא היחידה שיכולה ליצור מדינה במולדת החדשה ישנה.
והקביעה הזאת אינה קביעה ערכית או מידרגית.
ההיסטוריה התרבותית-סוציולוגית-הגותית של המזרח ואירופה הלכו במסלולים שונים במאות הרלוונטיות, כך גם הקהילות היהודיות בקרבן היו שונות בהתאם. ההבדלים הם הבדלים מהותיים ואינם עניינים של דקדוקי עניות ומנהגים שוליים. השוני בתפיסות העולם וראית האני ביחס לקהילה ולמציאות שסובבות אותו גדול ובלתי נתן לגישור במילות קסם של דת משותפת והנגזרות ממנה. (בראש וראשונה, כי תפקיד הדת היה שונה למדי במזרח ובמערב, כמו בקהילות היהודיות שם).
את ההבדלים האלה אי אפשר למחוק בדור או שניים, ובעיקר לא בהפליה מתקנת, שעושה נזק למופלים ולמתקנים באותה מידה.
אי אפשר למחוק את הפערים בין שני הפלגים ביהדות, בכל מה שקשור לתפיסת הריבון והלגיטימציה לקיומו, על חשבון אמונות ומחויבויות למסגרות חברתיות אינטימיות כמו משפחה ועדה נניח.
תפיסת הריבון כקונספט אבסולוטי ומחשבה דמוקרטית הן אבני היסוד של התפיסה המערבית ואינן מוטלות לרגע בספק בהגות המערב אירופית.
אין זה מקרה כי המזרח הקרוב לא מצליח להעמיד אף דמוקרטיה ומדינות האזור נשלטות על ידי מלכים, משפחות שמעבירות את השלטון בירושה ותיאוקרטיות.
הקהילות היהודיות שצמחו בארצות אלה, לא יכלו שלא להפנים את הפרדיגמות המחשבתיות שמבססות את השוני בתפיסה החברתית בין היחידות האתניות במערב ובמזרח הקרוב.
מאחר ואי אפשר לכפות שינוי על השקפות עולם בכוח ובזמן קצר, קובעי המדיניות במקום הזה המציאו שיטה יהודית בעיקרה, שמתבססת על פשרה ונקראת הפליה מתקנת, מה שאומר בגדול, לנסוע ברוורס קדימה.
והשאלה היחידה בהקשר זה, קשורה למנדלסון שפתחתי בו את הכיתוב הזה: האם המנדלסונים גמרו את תפקידם ואפשר שיתפנו למה שהזכרתי למעלה, או עדיין, המדינה הזאת זקוקה להם, כי עתידה לוט בערפילים בילעתם?
השאלה הזאת אולי לגיטימית, התשובה עליה לא.
אלא אם היא תאמר בקול ענות חלושה, בדחילו ורחימו שרק לא ישמעו אלה שלא צריכים לשמוע.
כלומר צריכים, אבל עדיף שיעברתו את שמם, ועוד יותר עדיף שהוא יהיה ברוח הארץ ישראלית העכשווית, כמו של חמוטל נניח, כלומר תנ"כי או קונספטואלי, שקשור לאל, למסורת לאדמה הזאת ועדיף לאותם חלקים בה, שנכבשו אחרי 1967.
אם זאת, מנדלסונים כמו ההוא של המאה השמונה עשרה, מאוד בעייתיים בימים אלה, הן משום מתינותם, הן משום מחשבתם הליבראלית ובעיקר בעקבות מכשלה מוסרית גדולה, שמציבה ערכים כלל אנושיים לפני צרכים לכאורה אכסיומתיים של פטריוטיות מזויפת ומתחסדת.
וכאן המלכוד הגדול של המנדלסונים והמולדת או מה שנהיה ממנה במהלך העשורים האחרונים, בזכות אימפריאליזם מיותר כלפי חוץ והפליה מתקנת כלפי פנים, שהרסו את המפעל הציוני והביאו אותו אל סיפה של חדלון בלתי אלגנטי.
האימפריאליזם פחות מדאיג אותי, כי ממנו יגמלו אותנו ארצות העולם. זה יקרה בניתוח כואב, אבל בסופו נוותר ללא הגיבנת.
אולם לאלה האחרונים, כלומר לעולם הנאור, אין שום עניין לפתור את המלכוד השני, זה שהוא בינינו לבין עצמנו.
ההחלטה שצריך לקבל שם, היא כל כולה שלנו.
השאלה פשוטה, התשובה הרבה פחות, זו שאלה של זהות, של מה נרצה להיות בעוד יום, שנה דור ובכלל, העתיד שלנו.
האם נרצה להיות כמו מנדלסון הנאור או כמו רב אחד שנוער אבל נעירותיו נעימות לאוזן של יותר מידי אזרחים בקרבנו.
אם נבחר בנעירות, נשוב להיות עוד קהילה זניחה בים מוסלמי שקבע את הקדמה כאויב העיקרי שיש להלחם בו.
אנחנו, כלומר חלק מאתנו, ישרוד, כפי ששרדו יהודים בקהילות רבות בארצות האסלאם בהצלחה בלתי מבוטלת.
המחיר לא גדול, צריך להיות כמוהם.
והאמת, וזו צרה גדולה, רוב העם הזה חושב שזה לא נורא, עובדה, הם כבר נוערים כמוהם.
ומה עם המנדלסונים, איתם פתחתי?
מהכרות אישית, די אינטימית, לא ממש אכפת לנו לפרוט על הזיין, ותאמינו לי, שהמיקום לעניין זה לגמרי זניח.
כותב, מבקר ומייחל.
